טרבלסי נ' לשכת הוצל"פ צפת ואח'

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט י' יוסף) מן הימים 19.1.11 ו-23.3.11

פסק דין

הרקע לסכסוך

המשיבה 2 (להלן גם "הבנק") הגישה נגד המערער בבית משפט השלום תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב על סך של כ-62,000 ₪ שהוא חב לה. בקשת רשות להגן שהגיש המערער נדחתה (על ידי כב' הרשמת, לפי תוארה אז, א' שרקאוי), וניתן פסק דין על פי התביעה. ערעור שהוגש לבית משפט זה ציווה (מפי כב' סגן הנשיא י' כהן) להחזיר את העניין לבית משפט השלום, על מנת לברר טענה אחת מן הטענות שהעלה המערער. מששב העניין לפתחו של בית משפט השלום באו בעלי הדין לידי הסכם פשרה (בפני כב' השופט ש' סרחאן), שקיבל תוקף של פסק דין. על פי ההסכם חויב המערער לשלם לבנק סך 67,500 ₪, עליו חלה ריבית שהוסכמה.

אף שפסק הדין ניתן לפי הסכם פשרה הגיש המערער בקשה לביטולו, ולחלופין לתקן טעות שנפלה בו או להבהירו, על מנת שיאמר באילו תשלומים יש לשלם את החוב. בקשתו נדחתה. בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה אף היא.

מכאן בא ערעורו השני של המערער לבית משפט זה (בפני כב' סגן הנשיא י' כהן), וזה הורה להחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת שיקבע את אופן התשלום של הסכום עליו הוסכם. בית משפט השלום (כב' השופט ס' דבור), אליו שב העניין, קבע, כי את החוב יש לשלם ב-60 תשלומים חודשיים. שתי בקשות שהגיש המערער להבהרת ההחלטה או לביטולה – נדחו.

פסק הדין מושא הערעור

אחר כל הדברים הללו הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום, שעילתה נסמכת על פקודת בזיון בית המשפט, ובה עתר לסגור את תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדו, ולחייב את המשיבים בקנס/פיצויים על סך של 100,000 ₪ (הכל לפי לשון התביעה).

בתביעתו הנ"ל ביקש המערער לשכנע, כי המשיבים (הנתבעים שם) אינם פועלים על פי החלטותיו של בית המשפט המחוזי, וכי עד היום לא הוכרע האופן בו ישולם החוב. על החלטתו של השופט דבור, שפרש את החוב לתשלומים, טען המערער, כי אין היא בבחינת הכרעה בסוגית התשלומים.

בית משפט השלום (כב' השופט ס' יוסף) דחה את התביעה. קביעתו נסמכה על כך, כי הליכי ההוצאה לפועל לא עוכבו מעולם בידי מי מבתי המשפט שדן בעניינו של המבקש, ולכן ממילא לא פעלו המשיבים בניגוד לצו שיפוטי.

אודות החלטתו של השופט דבור (שפרשה את החוב לתשלומים) ציין השופט קמא, כי היא באה בהשלמה לפסק הדין שנתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, והכל – כפי שציווה בית המשפט המחוזי. על כן יש לראותה ככזו שמכריעה בסכסוך באופן סופי.

משום כל אלה הגיע השופט קמא לכך, שהמשיבים לא פעלו בניגוד להחלטה שיפוטית כלשהי, ולכן התביעה, שנשענה על עילה לפי פקודת בזיון בית המשפט, נדחתה ככל שהתייחסה ללשכת ההוצאה לפועל, ונמחקה, ככל שהתייחסה לבנק.

הערעור

על פסק דין זה הניח לפניי המערער את ערעורו, והוא שב על הטענות ששטח בפני בית המשפט קמא. בדיון על-פה שנתקיים בפניי הוא הוסיף, כי הסכם הפשרה שניסח כב' השופט סרחאן לא שיקף את הסכמת הצדדים. לטענתו - הבנק הודה בחוב שהוא (הבנק) חב לו, ולכן הוסכם, כך המערער, כי הצדדים יערכו ביניהם התחשבנות, משמע מחובו של המערער לבנק יקוזז החוב שחב לו הבנק, בשל העברת כספים מחשבון אחד למשנהו שלא כדין.

דיון

כשם שציין השופט קמא הנכבד, בסכסוך שבין בעלי הדין ניתן פסק דין, ועתה הוא חלוט, והוא מחייב את המערער לשלם למשיבים את הסכום עליו הוסכם, בתשלומים עליהם ציווה כב' השופט דבור. ואגב החלטתו של כב' השופט דבור, זו באה בהשלמה לפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, והכל לפי מצוות בית המשפט המחוזי, שהחזיר את העניין לפתחו של בית משפט השלום על מנת לקבוע את אופן תשלום החוב. בית המשפט המחוזי לא ביטל את פסק הדין, כטענת המערער, כי אם ציווה, כאמור, לקבוע את הדרך בה ישולם החוב, הא ותו לא, וזאת נעשה בידי כב' השופט דבור. את החלטת כב' השופט דבור יש לראות כחלק בלתי נפרד מפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, ומשניהם יוצא, כי המערער חויב לשלם לבנק סכום כסף עליו הוסכם, ובריבית עליה הוסכם, וכל זה ישולם ב-60 תשלומים חודשיים.

טענת המערער, כאילו הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין אינו משקף את ההסכמה אליה הגיעו בעלי הדין בפני כב' השופט סרחאן, וכאילו הסכימו לקיזוז הדדי של חובות, אין לה כל ביסוס לבד מדבריו של המערער. מכל מקום, המקום לתקיפתו של פסק הדין (שאישר את הסכם הפשרה) איננו במסגרת של תביעה (צריך להיות בקשה) על פי פקודת בזיון בית המשפט. במסגרת ההליך בבית המשפט קמא לא היה על השופט קמא כי אם לבדוק האם קיים פסק דין בתוקף, אותו ניתן לבצע בלשכת ההוצאה לפועל, שאם כן – המשיבים אינם פועלים בניגוד לאיזה מבין ההחלטות השיפוטיות (כי אם על פיהם). לא היה עליו לבחון, האם הסכמת הצדדים שאושרה כפסק דין משקפת את הסכמתם האמיתית אם לאו.

סיכומם של דברים הנני דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיבים שכר טרחת עורכי דין, כל אחד בסך של 10,000 ₪ (סה"כ 20,000 ₪). יש בידי המשיבים ליטול סכומים אלה מתוך כספי הערבון שהפקיד המערער בהליך שלפניי.

ניתן היום, ט' כסלו תשע"ב, 05 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: